פרק 22 | ארנבונים

יום שלישי, שעת בוקר מאוחרת ואני עם פייסל וקוקוס ביאנג סאן קפה מחכה לברקפסט אחרי שהפקדתי את החתול לסירוס אצל "וטרינרית" עם רקע מקצועי בפירוק עופות בשוק פלוס תואר ברפואת בע"ח שעשתה בהתכתבות עם נגר מצ'אנג מאי. השעה שבע בבוקר בישראל ומכל מי שאני מכיר רק אבא שלי ער ואני מחליט להתקשר אליו, אמא שלי עונה לטלפון שלו "אבא בחדר כואב לו הצד, העיר אותי כבר לפני שעה צועק מכאבים, הזמנתי אמבולנס". "בטח שריר, אין לו כח סבל לבכיין הזה" אני עונה לה ומנסה להקטין את הסבל שלו בעיני ובעיניה בתקווה שהוא באמת יקטן מכח המחשבה. מאז שהוא חטף את הארנבון בריאות הוא בטוח שזה הסוף שלו ולמרות ההקרנות שחשבנו שמחקו את הארנבון לגמרי הוא עדיין משוכנע שכולם בקנוניה לחסל אותו, הוא ישן בישיבה, מתקלח בשכיבה, נח בעמידה וכל ביקור בבית חולים הוא פותח ב "שלום, אני לחדר קירור בבקשה".

אני מחכה לעידכון מאמא ומעביר בינתיים את הזמן עם חביתה משתי ביצים עד שהביצים של החתול יירדו וחושב לעצמי שכמו בתיבת נוח מורידים פה איברים בזוגות ורק אתמול עקרו לקטנה שתי שיניים בשתי דקות עם שתי זריקות במרפאת שיניים שנראית כמו כספומט סמים בלוד, בקופנגן כשצריכים רופא אז נוסעים לאט בכביש הראשי ומסתכלים לצדדים כמו שמחפשים קיוסק, הראשון שמוצאים ופתוח, נכנסים. כל הלילה הקטנה לא ישנה מהכאבים ומהלחץ שלוקחים לה את החתול לניתוח ועשתה לו ריברסינג והכנה מנטלית למה שעומד להתרחש מחר. אולי צריך להביא את אבא לפה שיורידו לו איזה זוג ריאות או זוג ארנבונים. הקטנה צריכה להתמודד עם איבוד 2 שיניים ו 2 אשכי חתול ב 24 שעות, זה יותר מדי לילדה בגילה אבל היא עשתה הכנות והצליחה, לאבד סבא היא עוד לא מוכנה.

"נו מה עם הבכיין?" אני מתקשר לבדוק אם יש התפתחות בהמצאות שלו, "אנחנו באמבולנס עצרו בצד ליד המספרה של גדעון נותנים לו מכות חשמל" היא אומרת ואני חוטף מכות חשמל בכל הגוף יחד איתו. "טוב אין מה להלחץ זה משהו רגיל בגלל הקוצב" אני ממשיך לחרטט את עצמי בעיקר, בטח לא אותה שאיתו בתוך האמבולנס שנוסע באדומים עם סירנה ואווירת ER רק שבמקום ג'ורג' קלוני המנתח השרמנטי יש לה את יפתח שרעבי המתנדב התימני. הַדְחָקָה ודָאחְקה אלו הכלים הכי חזקים שלי בהישרדות, מותר וצריך לצחוק על כל דבר ומה שלא חובה, עדיף לשכוח. אם היה ענף באולימפיאדה של הדחקה לרוחק הייתי מביא זהב בקלות. כל מחלה היא "שטויות בטח סתם נסחפים", כל מינוס בבנק הוא "רק מספר על מחשב זה יסתדר לבד" וכל ארנבון הוא "סתם מילה מלחיצה, אפשר לחיות עם זה שנים" וכדי להקליל את האווירה כשגילו לאבא את הארנבון שלחתי בנחמיאסים קישור לdignitas, המכון להמתות חסד בציריך, את אחיות שלי זה פחות הצחיק.

אני נוהג מהוטרינרית הביתה בלי ידיים, החתול שוכב לידי עדיין חצי רדום ואני עם יד אחת עליו בודק דופק, היד השניה מחזיקה את הטלפון פתוח על קבוצת הנחמיאסים ובינתיים אין חדש מאבא. שיחה, על הקו חבר ותיק, דוקטור דוק מאמסטרדם שהתעדכן מהחברים בבית החולים, אני עונה בחשש ושומע בקול שלו שיש בעיה. הוא מתקשה לספר לי שהמצב לא טוב אבל יש לו יושרת רופאים והוא לא מהמייפים את המציאות, הוא רומז לי שאולי כדאי להגיע לאיזור המזרח התיכון כי הארנבון מתפרע. בצער אני מבטל את חמישי ב WAVE ואת ה"ערב פתקים" שנקבע אצלנו להערב, למזלי את הבצק שהכנתי אפשר להקפיא ואת הדגים לטרטר עדיין לא קניתי. הדלי של הלימון שכבשתי כנראה יחמיץ עד שאחזור אבל אין מה לדאוג, החיים לא יפסיקו לתת לימונים ואני אמשיך לכבוש אותם ואת הרצון להישבר ולבכות.

פלאשבק מ 2003, שעת בוקר, בינדר ואני נכנסים לחוצים למרפאה של פרופסור שקלאי ברמת אביב, יש לי ג'ולה בומבילה במפשעה ואחרי סדרת בדיקות הגיע התור לפרופסור. "אנחנו עדיין לא בטוחים במאה אחוז אבל זה נראה כמו ארנבון" אומר לי הפרופסור והלב נופל. המחשבות רצות אל הסבל שמחכה לי ולכולם ואני דואג בעיקר לאמא שלי, מה אכפת לי למות. בנסיעה חזרה בינדר ואני בדממה בכביש החוף כל אחד במחשבות ובהכלה של מה שאמר שקלאי. בינדר מביט מהחלון אל הכביש ומפליג במחשבות, הוא מוטרד ודואג לי באמת. אני לא מפספס הזדמנות, מנצל את השקט והריחוף ונותן לבינדר אצבע לצלעות עם צעקת פאאא, בינדר נבהל הראש שלו קופץ עד הגג של האוטו והוא צועק ומנפנף בידיים כמו ילדה עם קוקיות, אנחנו נקרעים מצחוק עד הבית ושוכחים קצת מהפרופסור, הַדְחָקָה ודָאחְקה. רק אחרי עשר שנים של בדיקות וביקורות פרופסור שקלאי החליט שזה לא ארנבון.

אחד מכל שלושה בישראל יחטוף ארנבון בשלב כזה או אחר, מי שיש לו קוצב לב, מעשן 4 קופסאות ברודאווי ארוך ביום ואוכל עוגות למרות הסכרת עוקף את כולם בתור להיות האחד משלושה אז לא ממש התפלאתי שהארנבון הגיע לאבא ואפילו שמחתי שמצאנו אותו עדיין גור ואפשר היה להשתלט עליו לפני שהוא גדל. אבל אין לו חוקים לארנבון, מסתבר שגם לדוקטור שמטפל באבא הארנבון לקח את הביצה ולאחות במחלקה שמעולם לא עישנה הוא תקף את הריאה, ארנבון בלי כבוד מקצועי.

אמרתי לעצמי כל השנים שזו הבחירה שלו, הוא רוצה לחיות ככה ומוכן לשלם על זה בכמה שנים אבל טעיתי, החשבון שלו הגיע והוא גבוה מדי, הארנבון הלא חמוד הזה התרבה כמו שארנבונים יודעים וגור ועוד גורה יצרו גרורות רעבות שמכרסמות את אבא מבפנים. הוא לא סתם התבכיין, הארנבון הגיע למחוזות חדשים וככל שהוא גדל והתפתח ככה אבא שלי קטן והתקרקע.

 12 שעות חלפו מהשיחה עם אמא ואני כבר יוצא למסע מקו-פנגן לקו-סעאמק, מחר בבוקר אני אמור להגיע כבר לישראל לבדוק מה עם הבכיין הזה ולצעוק עליו שיקום כבר ויפסיק לעשות הצגות. עולה על מעבורת בשבע בערב לקו-סמוי משם מונית לשדה וטיסה לבנגקוק. אני נוחת בבנגקוק, רץ עם כפכפים ומרעיש כמו טקסי בואט, מגיע בנשימה האחרונה לדלפק של אלעל ומגלה שפספסתי את הצ'ק-אין בחמש דקות, אין רחמים לעולם הזה. אני רץ דומע ומזיע מצד לצד ומתחנן לעזרה, בדיוק ברגע שכבר חשבתי לוותר, שהכל אבוד ושאצטרך לקנות כרטיס טיסה חדש, נעמדה לפני אחת האחראיות עם מבט מבין ורוצה לעזור ושאלה מה קרה, סיפרתי לה מה קרה, היא הנהנה בחיוך אימהי ואמרה לי לוותר, שהכל אבוד ושאני צריך לקנות כרטיס טיסה חדש. מכת דיכאון, קצת בכי בסתר, פייסל וסינגה להתעשתות ואני כבר ב sky scanner מחפש את הטיסה הבאה. עוד אלפיים שקל אל פח האשפה המהולל של האופטימיות ויש לי רק תשע שעות לשרוף עד הטיסה הבאה של לא פחות ולא יותר, האויבים המושבעים שלי, אייר אינדיה.

האדרנלין, ההַדְחָקָה והדָאחְקה גרמו לי לעבור את כל המסע הזה בלי עצב ובלי דרמה, גם המסע מאז גילוי הארנבון וגם המסע ארצה לאבא. לכל שלב בדרך התייחסתי בבדיחות ולא חשבתי קדימה או לא רציתי לחשוב קדימה, לכל ביקור רופא התייחסתי בנפרד כאילו הנה זהו, עוברים רק את הטיפול הזה והוא יוצא מזה. נסעתי לתאילנד והאמנתי בלב שלם שהוא יהיה בסדר וכבר חיכיתי שיבוא אלינו לקופנגן ויהנה שם. גם הפעם יצאתי לדרך לארץ בידיעה שאני הולך לעודד אותו ולהוציא אותו מזה, החזקתי מעמד במעבורת, שתי טיסות ושעות רבות של המתנות, התיישבתי הרגע בטיסה השלישית והאחרונה מדלהי לישראל, אני קורא את הדיווחים מהנחמיאסים והרופאים ואני לא מצליח לעצור את הדמעות. המטוס ממריא וככל שהוא מתקרב לישראל אני מפחד שאגיע לאבא מאוחר מדי.

רביעי בערב, 36 שעות מאז השיחה עם אמא, המונית עוצרת מול איכילוב, אני מדליק סיגריה ומביט אל בית החולים, הטרולי ביד ואני צריך להגיד לעצמי להיכנס כמעט בקול רם. הפנים שלו נפוחות, לא מגולחות והוא בלי השיניים התותבות. ביום רגיל הייתי צועק עליו שיפסיק להיראות זקן בכוונה אבל לא הפעם. לא ראיתי אותו חמישה חודשים, אני מחבק אותו חזק והוא אומר לי "ילד שלי קטן, התגעגתי אליך" ואני בוכה. "יהיה בסדר" אני משקר לו ולא נשמע אמין במיוחד. אנחנו מדברים והוא צלול לגמרי, כל היום הוא התקשר להיפרד מחברים שלו ולמרות שהוא עדיין ממש שם הוא מתנהג כאילו הוא עוד רגע לא. בא לו מלא שיפודים מעזרא ולעשן סיגריה ואסור לו שום דבר, האחות נותנת לו כדור שינה ואנחנו נפרדים עד מחר, אני מקווה שהארנבון יתן לו קצת מנוחה ושישן טוב, מחר אביא לו כבד אווז מעזרא ובניו, תישן אבאלה תישן, אני כאן לידך אני כאן.