פרק 26 | שוד ושבר

צהריים חם במיוחד ואני צולע אל יאנג-סאן קפה שקרוי על שם הבן הצעיר במשפחה שהוא ילד "מיוחד" כמו בינדר. שברתי את הבוהן השמאלית באימון בתרגיל דבילי של "flying elbow" וחשבתי שאוכל לצלוע בשקט כדי לשתות קפה ולסגור מעגל מהפעם האחרונה שהייתי כאן ובישרו לי שאבא במצב לא טוב. היאנג סאן יושב שם כמו מלך תאילנד ואני כבר יודע שהעשן מפריע לו אז אני מתמקם כרגיל בפינת העישון עם אייס קפוצ'ינו ופיתה עם חביתה. מתרגש מהחופש האינסופי אני פותח את המחשב כדי להמשיך לקרוא את הספר שעמית כותב ואולי להתחיל את הטור הבא שלי על זכויות הגבר במשפחה, מקצה המקום אני שומע את היאנג סאן צועק על אמא שלו שהוא לא רוצה לאכול, אני מתעלם ונהנה מביס ענק מהפיתה שחצי מהתוכן שלה נשפך על השולחן והמחשב, אין, לא יודעים לאגד פיתה התאילנדים. עינב בבית עם אלין ומעיין באירוע פרידה שנמשך כבר שבוע, הילדות בחוגים ועד הערב אני פנוי כמו יונה בפריז ביום אביבי שמעדיפה ללכת ברגל למרות שהיא יודעת לעוף, אני מדליק ג'וינט ומקווה שהיאנג סאן לא יתבכיין על הריח של הוויד ויהרוס לי את המומנט, שואב שלוק ראשון מהקפה. נשען אחורה, בזזז, הודעה מעינב, אני שוכח ברגע את שלושת השבועות שהיא הייתה לבד עם הילדות ומסנן "מה היא רוצה הקרציה הזאת?", פותח, "החתול שבר את הרגל", קרציאהו, אני עובר לחתולית.

סעאמק היאנג סאן הזה רק בשורות רעות מקבלים פה וגם אסור לעשן בגלל הילד החרא המפונק הזה, תוך שניאהו אני מעביר את הקפה לטייק אווי, רץ לטוסטוס וכבר בבור הראשון בכביש אני מבין שלא ילך עם הקפה ונפטר ממנו בסתר באחת הפניות כמו מגופה. אני נכנס לרחוב ומצפה לראות את עינב עומדת בחוץ דומעת עם חתול ארוז ותיק עם צידה לדרך אבל לא, היא עושה צחוקים עם אלין ומקעקעת את מעיין בזמן שהחתול שוכב חבול, מסתכל עליהן בהלם ולא יודע מה כואב לו יותר, הרגל השבורה או העינוי של לשמוע אותן מקרקרות בלי יכולת לברוח לחצר או ליאנג סאן. אני נכנס בצליעה הכי מהירה שלי עם הפרצוף הכי לא מבסוט שלי, ואני באמת לא מבסוט מהטיפול המסור בבעיה מצידה של עינב שמעבר ללשלוח לי "החתול שבר את הרגל" לא עשתה כלום. חדור מטרה אני מושך שני ראשים ונוסע לכיוון הוטרינר עם בוהן שבורה וחתול מפורק.

"אווו סולייי מיסטר, נו האב x-ray" אני מחזיק את החתול ביד כמו גרגמל, אנחנו מסתכלים אחד על השני, מבינים שאכלנו אותה ויוצאים לאוטו. אני מרגיש בכאב את דפיקות הלב שלי בבוהן השמאלית, מבין מהחתול שהוא גם לא עושה חיים ואנחנו מחליטים יחד שכדאי שאדליק ג'וינט עם חלונות סגורים לשיכוך כאבים והורדת המתח של שנינו. פייסל, גוגל, רבע שעה נסיעיאהו ואני מחנה אוטו כחול מכוער עם חתול בלי שם מול בניין כחול מכוער עם חזית בלי שלט, כנראה שלא צריך שלט כשאתה "ההוא עם ה "x-ray.

לא יודע אם אלו הכפכפים והבלורית הלא אופנתית שלו או העובדה שהוא הסתובב עם מחשבון ומילמל "פול בוקינג, פול בוקינג" כאילו יש לו בכלל ריזורט בהאדרין, אבל תוך שניות חשתי שמדובר בוטרינר חובב ולא חביב שלפי האהבה והיחס שלו לחיות ואנשים היה צריך לבחור בקריירת ציד ופיחלוץ. כעבור חמש דקות של מילמולים הצייד שנראה כמו האיור בספר יהושע הפרוע גימגם שנחזור בבוקר לא לפני שנתן לחתול שתי זריקות ושלח אותו להיות מנומנם כמו גארפילד אחרי שתי לאזניות. נפרדנו מיהושע ומכמה אלפי באטים, נחנקתי מהסכום כמו מכדור צמר בגרון אבל בסוף בלעתי אותו וחזרנו הביתה כואבים ולא מרוצים.

בוקר, שני ראשים, אוטו כחול, בניין כחול, יהושע הפרוע מזהה שהרגל של החתול היא פאזל 1500 חלקים וקובע לו תור לניתוח לעוד חמישה ימים כאילו שמדובר בתור לפדיקור. אני יוצא לעשן סיגריה כדי לעכל את הנתונים, מקליד "כמה עולה להרדים חתול בתאילנד" בגוגל כדי להעשיר את הידע הכללי ואז עוד ריסרצ' רפואי קצר שמבהיר לי שיהושע הפרוע הוא היחיד באי שמסוגל לנתח חתול במצב הזה, אני מחפש המלצות ובכל הדירוגים ברשת הוא מחזיק בפחות כוכבים מיום קיץ ממוצע. תוך שעה החלקים של החתול, החפירות של הגדולה ואני כבר על מעבורת לסמוי, שככה אומרים המגניבים, קוסמוי זה לתיירים. אנחנו על הסיפון העליון כדי לעשן, 40 מעלות בצל ואנחנו בשמש, החתול עומד להתפלפ ולא מבין למה הוא שט בין יבשות כמו מרקו פולו.

הקטנה הלכה לקנות שתייה, אני מסתכל על הכלוב הקטן ויודע שהמחיר יהיה גדול, "כמה שווים חיים של חתול?" אני שואל את עצמי, מביט אל הים הגדול וחושב מחשבות רעות על איך אשכנע אותן שחתול נפל בטעות. הגדולה חוזרת, הלכה ההזדמנות, רציף, סוואדיקה ומונית לאנימליה, בית חולים לחיות בסמוי. איבחון מהיר, אישפוז מיידי להכנה לניתוח פלוס שבועיים אישפוז תחת השגחה אישית בסמוי במלון בע"ח 7 כוכבים שזה כמו כוכב אחד במלון של אנשים. כואבת לי הבוהן ואני עצוב מהמצב, נשען על המיטה, מסתכל על חתול חסר השם שבור העצמות והוא סובל בדממה. מסכן ומבולבל אני נפרד ממנו והוא מביט אלי בכמיאהו, שזה כמיהה של חתולים.

כל הצוות משתף פעולה בצורה יוצאת דופן כמו חתולי הרעם כדי להכין לי חשבון, אני יוצא לעשן ומנסה להבין איך חתול רחוב סיני הצליח לסבך אותי ככה ומה זה אומר עלי, על הקארמה ועל אלוהים. לקח זמן לעשות חשבון, בינתיים עישנתי חצי קופסה ושני פייסלים. "פיפטי טאוזנד" היא אומרת ואני מתגלגל מצחוק, אין על חוש ההומור התאילנדי. המבט שלה מזכיר לי את המבט של הרופא באיכילוב אחרי שהגיע ה CT של אבא ואני מבין שהיא לא צוחקת, אני מושך אלי את הדף עם עשרות הסעיפים בתאילנדית שמפרטים את גזר הדין שלי על היותי אדם טוב חובב בע"ח, אני מבין שה"פיפטי" זה רק מקדמה ומתעורר אחרי 20 דקות כשסביבי וטרינרנים תאילנדים שופכים עלי מים וצועקים "מיסטר, מיסטר, פיפטי טאוזנד", הסכום והכאב בבוהן חוזרים אלי עם ההכרה, בוכטה כזאת בחתולית זה בוכטיאהו ואני שוקל לדווח על שוד, שוד ושבר.