פרק 25 | בית

מלב הים המעבורת מתקרבת לרציף, פעם ראשונה שאני "חוזר הביתה" לקופנגן, האי לאט לאט גדל והגלויה הטרופית מתגלה ומתבהרת, ככל שמתקרבים לחוף אני מרגיש את כח המשיכה הפרטי של האי מושך אותי אליו כאילו כלום לא השתנה בי אבל עברתי מסע שביר כמו אריק ואני עכשיו יותר מבוגר, כן, יותר מבוגר. אני לרגע מרגיש בבית וכמו הים, כמו לב הים, ליבו של איתי סוער בו. על הרציף של טונגסאלה מחכה לי עינב כמו מרקו שמביט אל הספינות ומחפש את אנה רוסי. העיניים שלה זולגות כמו הparadise waterfalls ב rainy season ובמקום קופיפו וכיכר לחם יש לה חתול ורוטי. אני יורד לחוף, יורד לחוף, מביט למרחק, התגעגעתי לעינב ולבנות יותר מאי פעם, הפרידה מהן הייתה הכי ארוכה שהייתה לנו והן כבר גדולות מספיק כדי לעשות ריגשי ולגרום לי להרגיש יותר רע עם עצמי ולשרוף כספים בסאפורה קופנהגן בנסיונות פיצוי. פתאום אני נזכר שאימי שלי, שם במרחקים, והלב, הוא רוצה אל אמא.

ברי המלך לרוב לא טועה אבל מסתבר שגם מלחמה, אם תבוא, לא תחזיר אותנו הביתה ואפילו להפך. לעומת זאת אבא גוסס כן הטיס אותי הביתה, ומה זה אומר הביתה? אולי "אדם בתוך עצמו הוא גר, בתוך עצמו הוא גר", המחשבות והאנשים שאני אוהב, כולם גרים איתי אצלי בתוך הראש והלב גם אם הם במרחק אלפי קילומטרים וגם כשהם כבר לא בחיים. "קח לך אישה ובנה לה בית" אמרו חכמים ממני אז לקחתי אישה אחת ובניתי לה שני בתים, פחות כלכלי מלקחת שתי נשים ולגור בבית אחד אבל לא נולדתי לדת שמאפשרת את זה. בעיני המסע שלנו הוא בעצם נפילה אופקית ארוכה עם עליות, מורדות וסוף ידוע ואחיד לכולם., "לפעמים סופה עוברת וביתי נשבר", אבל הבית האמיתי שלי לא יכול להישבר, את תחושת הבית אני מקבל מהאנשים שמלווים אותי במסע המוזר הזה שנקרא "חיים" ומזכירים לי מי אני כשאני הולך לאיבוד, "לפעמים עצוב או מר הוא, לפעמים הוא שר, לפעמים פותח דלת לקבל מכר, אבל, אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר".

יש אנשים שמרגישים יותר בבית כשהם אצל חבר מסויים מאשר בבית שבו הם ישנים, יש אנשים שהבית האמיתי שלהם זה העבודה או הים והם חוזרים "הביתה" רק להתקלח ולישון, יש אנשים שהבית שלהם הוא הרחוב וכאלה שהבית שלהם הוא הסיוט הכי נורא, "יש אנשים שתמיד מחפשים, יש אנשים שתמיד מגלים, יש אנשים שהולכים בגדול, לא מוותרים ורוצים את הכל" ויש אנשים בשבי החמאס, חטופים מסכנים שכל מה שהם והמשפחות שלהם רוצים כרגע זה דבר אחד והוא לראות אותם בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים. מירי אמא של אורי אמרה לנו לפני הרבה שנים "הלוואי שיהיו לכם הרבה בעיות", לא הבנתי למה מירי טובת הלב מאחלת לנו בעיות אבל אז הבנתי שמי שיש לו בעיה גדולה אמיתית היא הופכת להיות הבעיה היחידה שלו וכל הבעיות הקטנות מתפוגגות אל מעמקי הפרופורציה.

ואולי בית זה המקום שבו הכי נוח לך לעשות קקי, כמו דוד יוסי שגם אחרי שבנה בית ומנור נולד הוא עדיין היה רץ לבית של ההורים שלו כדי להוריד עוגן. אני יכול להבין את זה, כשישנתי אצל אמא שלי בשבעה הרגשתי בבית, "כמה טוב שבאת הביתה" אמרה לי אמא, "קצת רזה, אבל מה זה חשוב, עשית חיים, עשית דברים, ראית קצת צבעים אחרים, כן, צבעים אחרים" היא אמרה ואני תהיתי איך היא יודעת על וואי-נאם והוליסטון ועל הצבעים שראיתי שם. בית זה ערכים, מידות וחינוך, לפעמים טוב, לפעמים פחות, אבל הולך איתך לתמיד. בית זה נוסטלגיה, תמימות נעלמת וילדות מתפוגגת, בית זה הרחוב שמוביל אליו, השבר במדרכה, הפח הירוק עם תיבת הדואר החלודה שתלויה לידו, בית זה הסדק בקיר של השירותים מול האסלה, זה המקום שבו אתה אוהב להיות עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים, אוהב להיות בבית.

כל הנסיעה מהנמל הביתה עינב ואני בכינו באוטו הכחול והמכוער, סיפרתי לה כל מה שעבר עלי עם אבא והניתוק שלי מהאחים בשבעה, חוויתי איתה מחדש את כל הכאב והרשיתי לעצמי רגע קטן להישבר. בתוך הכאב עינב ניסתה לגשש בחשש אם המחשבות שלי נשארו בארץ ואם המסע שלנו בסכנה ובאותו הזמן גם אני מנסה להבין את התחושה המבלבלת, מוזרה וטובה ש"חזרתי הביתה" ולא לחופשה. לא קשה לי להתרגל לבית חדש, הבית היחיד שאני מכיר ברציפות כל החיים הוא הבית של סבתא מרים וסבא מנו, איפה שיוסי היה עושה קקי. ההורים שלי ואני עברנו דירה לפחות עשר פעמים לא כולל פעמיים באילת וזה רק עד שהייתי בן 18. משם עברתי לבד עוד שמונה דירות וזה בלי החצי שנה שגרתי אצל אורי והחודשיים אצל בינדר. בסופו של דבר אחרי שגרנו גם אצל ההורים של עינב עם ברי הכלב ואז בדירת חיילים כמו ברי הכלב, סוף סוף הגעתי לנחלה בקיבוץ, חשבתי שזה לתמיד ואז עברנו לתאילנד.

על דלת הכניסה לבית תלויים קישוטים, לבבות וברכות עם שלט גדול "welcome home" ואני מנסה ללא הצלחה למצוא את ההבדל בעברית בין house ל home כי גוגל טרנסלייט עונה לשניהם במילה בית. מה זה בית? המיקום, המבנה או האנשים בו? בית זה הרגשת שייכות, מקום שאם תהיה רחוק ממנו הוא יחסר לך ואתה תחסר למי שנשאר בו, בית זה האזור המוגן, הלא שיפוטי, בית זו תחושה יותר מאשר מבנה עשוי לבנים ורעפים. הבנות חוזרות מבית הספר וקופצות עלי, "אבא בבית!" הן צועקות וברקע אריק כמו פרסומת של סלקום "כמה טוב שבאת הביתה, בית זה אומר כבר הכל, היה לך חם, היה, היה לך קר, אתה עכשיו יותר מאושר, כבר יותר מאושר". כשהייתי ילד בכדורגל בשכונה כשמישהו צעק "אני הולך הבית" זה היה ברור לאיזה בית הוא הולך, "רועד עלי הבית" שר ברי בקול צרוד כדימוי לסערת רגשות פנימית, "יש לי בעיות בבית" מספר החבר ולא מתכוון לנזילה מתחת לכיור, לכל אחד יש את הבית שלו, הפיזי והנפשי, הבית שלי הוא במקום שבו נמצאות עינב והבנות, הן הלב והיסודות לבית שבו אני גר בתוך עצמי, אבל גם בקופנגן, מעבר הר וים, הלב מושך לשם, רוצה לעוף אל אמא, למרחק..