פרק 8 | זמן

צהרי היום, בית כפרי בשכונה שקטה בקופנגן ואני נמרח על ספה שהייתה של איקאה ועכשיו היא שלי. הילדות בידי האיראנים ועינב ביוגה מתחברת לעצמה ומגיעה לתובנות על למה אני לא בסדר. קאי וצ'אנג יחד עם 2 הצבעים ומאן החשמלאי שוחררו כולם בעיסקה האחרונה והיה להם מאד קשה להיפרד, תסמונת שטוקהולם קלאסית. לאחר שבועיים שבהם אני מגשים את הנבואה של המורות שלי ועובד בהובלות ושיפוצים סוף סוף יש לי זמן פנוי ואני נהנה מהג'וינט ומבסוט שאני חי בעתיד כשברדיו מתחילות החדשות של שמונה בבוקר בשידור חי והשעה אצלי אחת בצהריים. העוצר ימשך, סוף לחדשות ומנגנים את דיוויד ברוזה ומאיר אריאל, מעבר לוילון נשמע ציוץ הציפורים, מרחוק פרה גועה ובשילוב הפו הנעים שהמזגן פיזר עלי נאלצתי לעצום עיניים ולהרגיש את רוח התנומה מתגנבת אלי בזהירות ומכסה אותי. בדיוק בשלב שהשרירים החבוטים משתחררים בתענוג בכל הגוף הטלפון מצלצל והתנומה נבהלת ובורחת.

"מה, מה, מהההה את רוצה?" אני עונה בתוקפנות לעינב כי באמת די, בת אלף, אכלה לי את הכבד והזמן ממשימה למשימה תוך כדי שאני עושה לגדולה שק קמח ומחפש לקטנה מקום עם שניצל כמו של סבתא, שבועיים אני בתאילנד ולא צילמתי תמונה אחת כי הידיים שלי תמיד תפוסות. "נתקעתי עם האופנוע אני שולחת לך מיקום" היא משתמשת בתירוץ העלוב הזה כדי להצדיק את זה שהרדאר שלה מצפצף כל פעם שאני מעל 8 דקות על הספה. אני משוכנע שהיא עשתה לאופנוע נזק בכוונה ובכל זאת יצאתי החוצה בז לשרב כמו קלינט איסטווד בהליכה איטית שקולה ומדודה לעבר הטוסטוס החדש, משחרר סוואדיקה לפטימה השכנה, מזגזג בין כלבים שנעים בשביל באיטיות מירבית ועולה על הכביש המהיר. האבק והחום שמצליפים לי על הפרצוף רק מוסיפים לי לעצבים מכל האידיוטים שנוסעים נגד התנועה ועוד מצפצפים לי, בסוף הבנתי שאני זה שנוסע הפוך וחזרתי למנטרה שלימדה אותי ידידה שעובדת בוויז, "היצמד לשמאל".

בזמן השירות הצבאי המשמעותי שלי כטבח, סבא עמנואל הקפיץ אותי לבסיס ובדרך קוננתי בשביזות על השנתיים שנשארו לי להגן על המדינה. "יום אחד תסתכל אחורה ותבין שהזמן טס, תהנה ממנו יא וולדי" הוא אמר. אז היום הזה הגיע וסבא במקום טוב יותר והייתי מוותר על הרבה בשביל עוד נסיעה מסוכנת איתו שבה הוא עירני ביותר להכל חוץ מהכביש, אני צריך לזכור מה שסבא אמר ולא לבזבז זמן על מחשבות ופעולות לא מועילות, נזכר באופנוע שלה, בת אלף.

גוגל מפות ואני מצקצקים אחד לשני על המרחק ללוקיישן שעינב בחרה להיתקע בו ולשרוף לי עוד זמן, אני כבר מבין שאנוח רק בקבר ומחשב שכל עוד אני פה אני מופסד חמש שעות לפי גריניץ' וזה עוד בלי הזמן שאיבדנו על מעברים ותכנונים ומילא, לפחות היינו ביחד, אבל הזמן שעינב גידלה את הילדות בערך לבד לא יחזור ולכן היום אני פעיל כל בוקר כמו קאי אחרי שהוא מרביץ רדבול קטן בשלוק, לוקח את הבנות בזמן לבית ספר, יוצא עם עינב לקפה קר עם סוכרזית מהארץ שם אנחנו שחים על אמנות ועיצוב הבית ויוצאים להליכה ביער באצבעות משולבות. בארץ זה היה נשמע כמו מדע בדיוני ורוב הזמן התנהלנו על מצב טיסה עם הפרשי שעות של תקשורת שיצרו זוגיות בג'ט לג, שידוע כגורם לעייפות, אז נרדמנו בשמירה ונתנו לזמן ללכת אבל כשהשלכת חלפה, הגיע אביב חדש, הילדות גדלו, גילינו בזמן את המחדל הבטחוני, תיאמנו שעונים והתעוררנו לזמנים חדשים.

זמן הוא מונח יחסי, אצל עינב "אמא'לה, כבר עשר" אצלי זה "אמא'לה, רק עשר". אצל הבנות "אבא בוא שניה" אצלי זה "אבא בוא לחצי שעה של תיזוזי כוס מים ותיקלוטים על השלט של המזגן פלוס דיגי ברגל עד שיכאב לך המיפרק", כל אחד והזמן שלו והיו רבים וטובים שחשבו שאין בעצם זמן. בפיזיקה מרחב-זמן הוא מרחב ארבע מימדי עם קוארדינטות נפרדות לזמן ומרחב והמפגש שלהן מציין אירוע המתרחש במקום ובזמן מסויימים, בפרקטיקה עם שתי נוכלות חסרות רחמים ואישה כמו עינב מסתמן שלא יהיה לי זמן בשום מרחב.

שני כיווני הקפצה לבית ספר? – יש!, חוגים? – יש!, חברות שגרות רחוק בכוונה? – יש!, הכל אותו דבר פשוט עם קוקוסים ברקע. כל דבר לוקח זמן וזמן לא חוזר, איך אומר מנש, day over don’t come back, הטעות במקור אבל מנש צודק ועשינו הכל כדי שזמן ההתאקלמות יהיה מהיר והנה תוך שבוע השכן כבר מתייעץ איתי בנושאי גינון ועינב עוד רגע עושה סיורי לייף סטייל לתיירים, קפצנו ישר למים למרות המדוזות העיקר להרוויח זמן פנוי לתחביבים, העשרה ובריאות מנטלית ואלו השאיפות של עינב, אני רק רוצה זמן ספה.

הגעתי למרכז המסחרי המאובק והאופנוע שלה עומד בשמש, נימה וחצי מהצל מחכה ומסתכל עלי בביקורתיות שלקח לי הרבה זמן להגיע. התעלמתי ממנו וחציתי את הרחבה לשתות איזו פחית של צהריים כדי להתקרר מהעצבים וגם אחרי הכל, זה כל העניין. עינב כבר ישבה שם עושה את עצמה מתנמנמת עם שייק ובלי צרות אחרי שתרמה לי את הבעיה שלה. התיישבתי לידה בהבעה הכי זועפת שלי כדי שתבין שאני לא מבסוט, וכן, אני יודע שהיא לא אשמה. אני מרוקן את סוף הבירה ומועך את הפחית, כוסאומו, הלך האתגר שתיה. אני מכבה את הסיגריה בחוזקה שלא תחשוב שנהניתי ממנה וקם לנסות לתקן אופנוע למרות שהרקע המקצועי שלי הוא בעיקר מבחני ריסוק ויש לי ברזומה 3 אופנועים ו 2 מכוניות שלא שרדו את המבחן ורק אחרי חצי שעה בעולם הבא וחצי שנה על כסא גלגלים הבנתי שעדיף שלא אהיה בתוך הרכב בזמן הניסוי.

אני מגיע לאופנוע, נעמד מולו ואין לי מושג מאיפה להתחיל. אני מרגיש אבוד ורק בא לי ללכת לאמא שלי שתעשה לי שוקו ותכסה אותי אבל אין ברירה, גבר זה גבר אז אני חוזר לשבת ליד עינב כדי לגלגל ג'וינט, מגלגל אחד שמן ומדליק אותו, הזימזום הטורדני במוח מתחיל להירגע כמו טורבו מאופק, הראייה חוזרת להיות מרחבית ואני רואה ממש ממול מוסך שמתקן אופנועים, בת אלף.