פרק 6 | כסף

"60 אלף באט במזומן מחר באחת בצהריים, אני שולח לך מיקום" זוהי הודעה שקיבלתי מהאיראני שגר פה באי כבר הרבה שנים. בהתחלה נלחצתי וכבר חלפה מחשבה לקפל הכל אבל מילה זו מילה. עינב והילדות ידעו על הפגישה שלי עם האיראני וחיכו לי באוטו כשיצאתי למשוך כסף. מאז שהגענו אני מגהץ כאילו שאני קונה אחוזים באי וחששתי שהכספומט יתנכל לי אבל הוא זרק עלי שטרות כמו על חשפנית, חבל שהכל הולך לאיראני הזה ואישתו. בדרך הילדות היו ממש בלחץ ממה שיהיה שם וניסיתי להרגיע אותן כמה שאפשר אבל בעצמי לא ידעתי מה יהיה וגם לא התחשק לי להיפרד מעוד 60 אלף באט אחרי ה 30 אלף שכבר קיבל ממני עוד לפני שנפגשנו. כשיצאנו מהאיראנים נכנסתי שוב למושב שליד הנהג וביציאה מהחנייה הפעלתי וישרים במקום לאותת, לוקח זמן להתרגל לנהיגת מראה.

ביום ההחלטה על המעבר ידענו שאנחנו שרים שיר כאב לעובר ושב ומוותרים על שיגרה יציבה עם משכורות, בונוסים ולקוחות אהובים והכל מתוך מחשבה שבתאילנד הכל זול, אבל זול כפול זול יוצא יקר וקשה להתחיל לחסוך דווקא על השרפרף המגניב הזה ב 800 באט, יאללה 80 שקל, בארץ זה לפחות 250. אני מצדיק את המוניטין שלי כאחד שלא אוהב כסף, בנאדם של אנשים ואווירה או במילים אחרות חתיכת אידיוט בזבזן שלא חסך שקל בחיים ומאמין שמי שמת עם כסף בחשבון הוא פראייר שעבד יותר ממה שהיה צריך ולמרות זאת יש בי איפושהו ניצוץ של הגיון שמנסה להילחם בעינב, הניצוץ של ג'ק ניקולוסון. היום בו הבנתי שעינב ומספרים זה לא יין ויאנג היה בשוק הכרמל, היא ביקשה מחיר על חולצה של 20 שקל, המוכר בצחוק אמר לה כן, קחי 2 נעשה לך ב 50 והיא הסכימה.

ביפ, ביפ, ביפ צפצוף מונוטוני שנשמע כמו מוניטור בחדר מיון, שעת דמדומים וסביבי המשפחה מחזקים אותי, הגדולה מחזיקה לי את היד, הקטנה בוכה ועינב מנגבת לי את המצח עם מגבון קר. אני כבר לא בוכה ועובר לשלב ההשלמה כי להדחיק כבר אי אפשר, אנחנו עומדים מול הקופאית בשופינג סנטר התשיעי היום וכל ביפ אני מציץ על המסך בחשש לראות איפה החשבון עומד. ביפ, 16,850 באט ויש עוד חצי עגלה של היקרים לסרוק, אני נזכר בכל מי שאמר לי שזול בתאילנד ומוצא מכנה משותף מאד ברור בין כולם, אף אחד מהם לא נשוי לעינב. ביפ אחרון ואני מעמיס הכל לבגז' של הרכב המושכר היקר שהתחיל אצלנו "רק ליומיים סידורים" ותכף הוא סוגר שבוע, אני נכנס לאוטו ושולח יד אל החגורה ולא מוצא כי היא בצד השני. מדליק סיגריה עם חלונות סגורים, כן, עם הילדות, ואז מתחיל לנאום בתקיפות "חייבים טיפה לחסוך, זה לא טיול ואנחנו צריכים להפסיק לקנות שטויות וחלאס לתרגם לשקלים כל דבר", נראה לי שהן הפנימו. בכניסה למתחם הבא היה דוכן קפה אז עצרנו לקפה גם כדי להתרענן וגם כי כמעט רבע שעה לא גיהצתי את הכרטיס. הקטנות התלבטו איזו עוגה להזמין למרות שלפני רגע דיברתי איתן ולפני שעתיים הם דיברו עם בננה רוטי, איומים של הסנדק על סרק, "תביא את כל הארבע ושני קפה קר ותגהץ לך גם 20% טיפ" שלושתן מסתכלות עלי ואני אומר להן, יאללה, 60 שקל, בארץ זה מנה פלאפל ומיץ ענבים.

מרוב סופר סי, מאקרו, לוטוס, הום דיפו והאפי היפו אני כבר לא יודע בדיוק איפה אני, אני משחזר את הדרך במעורפל וחושב שקשרו לי את העיניים בפלנלית. הדבר האחרון שאני זוכר זה אורות בוהקים ואת עינב אומרת "וואו, אני חייבת את זה לא משנה כמה זה עולה". למתחם הנוכחי הגענו ישירות מהאיראני ואני עדיין מלקק את הפצעים מהארגז שהוא לקח לי. טוב, אסור לי לשכוח את מטרת העל, אני אשיג אותה בעזרת האיראני ועד אז רק לשמור על שפיות ועל הבנות. איפה הבנות? אני סופר ראשים ומגלה שהקטנה נעלמה, נוטשת את אבא ברגעיו האחרונים. שתי שניות של לחץ כמו שלא מוצאים את הטלפון והנה היא מגיחה מהמסדרון של הקוסמטיקה מחבקת מקבץ של איפור וקרמים כמו שלא חיבקה אותי מעולם ומשאירה אחריה שביל של נפלים שלא שרדו את החיבוק. כל קרם שלא יגיע לעגלה הזאת זה רווח נקי. היא משליכה פנימה חצי לוריאל וחוזרת לאסוף את הנפלים ממסדרון 4, לא משאירה פצועים בשטח, גם איקאה בגישה הזאת ולמרות שעינב גיהצה אצלם יותר מ 200 אלף באט הם עדיין רוצים את קאי וצ'אנג בחזרה ומוכנים לשבת למשא ומתן לשחרורם.

החשבון צונח כמו מחוג של רכב במבחן התרסקות, 2 צבעים תאילנדים עברו לגור איתנו, במשרדים של לזאדה תלו תמונה של עינב והכסף נשפך כמו מיץ של זבל מהפינה של השקית. אני נזכר בנוסחה הסודית שמדגול מטפטף לי שנים, "להכניס כמה שיותר ולהוציא כמה שפחות" ופעם ראשונה אני מבין על מה הוא דיבר. העסקים עובדים אבל למרות שהמצב בארץ יציב חוץ ממגיפות, מבצעים, מלחמות, פשע, כפייה דתית, בירוקרטיה וקומבינות אולי צריך עוד הכנסה, חשב לעצמו איתי, אחרי הכל אנחנו ארבעה אנשים ואף אחד לא עובד כרגע. מבירור ראשוני גיליתי שמשלמים לנווד דיגיטלי רק אם הוא באמת דיגיטלי ושולה המוקשים לא נחשב. ממבחני הקבלה לסבן אילבן נשרתי על חיבה למתוקים, לא נעלבתי והמשכתי למלונות שם גיליתי שאין מחסור במנקים בתאילנד. כצעד אחרון הצעתי למ.נ.ה יזמות לפתוח שלוחה שלנו על האי ובינתיים רק .נ. (נחמיאס) ענה לי. על פרוייקט בניה בינתיים ויתרתי, לא בא לי לשחק מונופול עם הישראלים, אני מעדיף להפסיד בשח. בסוף כל בטון שאתם רואים על האי, יושב ישראלי עם נרגילה והוא בונה שם פרוייקט נאמבר וואן עם פריסייל משתלם ותשואה מקסימלית.

עוד יום בגן עדן, אני מסיים לשלם שוב על החריף של אתמול, יוצא מהשירותים מזיע ומתנשף כמו אחרי חצי מרתון, נפרד מקאי וצ'אנג דרך דמעה שקופה, מתחבק עם הצבעים, מדליק ג'וינט ענק ונוסע עם עינב לאיראני לקחת את הילדות שהוא מחזיק אצלו מהבוקר. בשער שלו הוצאתי לפרונט את השרשרת עם המגן דוד שליר הכינה לי, הוא הסתכל, החזרתי לו מבט, זרקתי ירושלים, לקח לו זמן להביא חיוך אבל הוא לא הזיז עין. הוא ואישתו אומרים שכל שלושה חודשים מעכשיו הם רוצים כסף ורק שנחזור לארץ נפסיק לשלם להם אבל מגיע להם, הם פתחו אחלה בית ספר והילדות עפות שם ובכללי הם אחלה אנשים. חשוב לאיראני אישית שיהיה רק אוכל צמחוני, יש לו איפור שחור מסביב לעיניים והוא דוגל בחינוך שוויוני בשילוב בעלי חיים. אישתו קצת יותר קשוחה אבל היא חייבת, היא המנהלת של הבית ספר.