פרק 13 | מציאות

רחוב ישן בצהרי היום, לצידיו בתים עם גג אדום, איטס סאנדיי וריח החופש באוויר. עינב נסעה לאוריון לשעה וחצי של יוגה כי אצלנו לא חוסכים על טיהור לגוף והנפש, לאות סולידריות היא לקחה איתה את הקטנה שלא צריכה יותר מערסל וסוללה מלאה. אני פותח את היומן והכל לפי התכנית, יקיצה טבעית בג'ונגל, אחד נס קפה גדול עם שלוש סיגריות ושני ג'וינטים לקדם את טקס הורדת העוגן לביוב העירוני. אני בהתארגנות זריזה ליציאה כדי להזדכות על הגדולה אצל משה בחוג תיאטרון כי על חוגים לא חוסכים, המשקפת והאטמים כבר בפאוץ' כדי להמשיך משם ל 30 בריכות בג'יי די כי אם כבר לא חסכתי על מנוי, לפחות לנצל אותו ומשם שאר היום פנוי להחלטות קריטיות כמו האם ללכת על שייק בנננס או תפוח לימון ג'ינג'ר.

לפני היציאה תוקף אותי לחץ שהיום קצת עמוס, אני לא חוסך על תרופות ומגלגל לעצמי עוד אחד להרגעת ההירהורים. אנחנו יוצאים על הטוסטוס ועוצרים בסבן אילבן כדי שלא ידאגו, אייס קפוצ'ינו בשבילי, כריך טונה ומיץ תפוזים לגדולה. משלם 11 שקל ויוצא מהר לפני שהם ישימו לב שהם זולים מדי. אנחנו יושבים על המדרכה, מנשנשים ומביטים בעצי הקוקוס, עשבים שוטים, כלבים וחתולים כשלפתע טיפה אחת פוגעת לי במצח. "ככה זה טרופי, אין מה לדאוג" אני אומר לגדולה, אנחנו מקפצים על הטוסטוס וממשיכים בדרך. הטיפה הופכת לטיפטוף ואני מגביר מהירות לכיוון משה, "היעד נמצא משמאלך", משליך את הגדולה תוך כדי נסיעה וממשיך לחפש לי עיר מקלט לפני שהטיפטוף ייהפך למבול.

על הכביש המתפתל בין הג'ונגל למפל, בצ'אלו על המזח יורד עד לבאן תאי, נפלט, נמלט, מחפש קורת גג ומוצא אותה בבית קפה קטן בצד הדרך, נראה יקר אבל אין מה לחשוב על חיסכון במצבי חירום, אני נכנס כמו סמרטוט שנשלף מהדלי ומשאיר אחרי שביל של טיפות וזכרונות עמומים מהתכניות שהיו לי להמשך להיום. סוואדיקה גם לך גברת, אני מתיישב, מנסה להתאושש ומזכיר לעצמי שתכניות הן רק טיוטא של מה שהייתי רוצה שיקרה, את הדראפט הגולמי הזה נהוג לאשר מול המנהל הישיר, במקרה שלי זאת עינב, אבל לכל תכנית יש עוד קומה בהיררכיה, העורכת הראשית, כלבה רצינית שכלום לא יכול להשפיע עליה, המציאות.

אני יודע שמחשבה מייצרת מציאות אבל אני לא זוכר שזימנתי גשם זלעפות. ארוחת בוקר כן זימנתי כי על אוכל לא חוסכים, גברת סוואדיקה מגישה לי קוראסון חם עם בייקון וצ'דר בחיוך אקזוטי שממיס לי את הלב כמו הגבינה בכריך וכל ביס מרכך עוד קצת את הצער מביטול התכניות וממצב חשבון הבנק. "יהיה בסדר" אני חושב לעצמי, מתכנן להפסיק לעשן אחרי הסיגריה הזאת, מכבה אותה ומדליק עוד אחת. חצי שעה ביום תגלוש בים במקום בטיקטוק, רק שלושים דקות תלמדי שפה במקום לכעוס שהוא על הספה, תתאמנו על עמידת ראש במקום לתפוס ראש והחצי שעה ביום הופכת אחרי שנה ל 182 שעות של למידה. קורס חובש במד"א הוא 88 שעות, רשיון סקיפרים בינלאומי ניתן לקבל לאחר 40 שעות בים ואחרי 75 שעות לימוד מותר כבר להטיס מטוס קטן, כל כך פשוט ועדיין אני לא משיט יאכטות ולא מנחית מטוסים ובמקרה שמישהו לידי ייפצע חוץ מלהילחץ ולהדליק סיגריה אני לא ממש אדע מה לעשות כי התכניות להתחיל משהו תמיד משתבשות בגללנו או בגלל המציאות ולפעמים כי יאללה נו, ממחר.

גם כשאני פותח בר זה מתחיל מתכניות עבודה והכל נראה קל ואז העמוד פה והמדרגה שם מביאים איתם מסר מהשטח ולמרות שרישוי עסקים חתמו על התכנית המציאות מתעקשת להקשות אבל אם אני עדיין פה אז כנראה שיצאתי מזה 100% מהפעמים שחשבתי שלא אצא מזה, מחשבה מעודדת, כנראה הקוראסון ממש עזר אז הזמנתי עוד אחד, כמו צ'יקו ודיקו העלמתי גם אותו וכל העובדות מחאו לי כפיים. כשחלפו 15 דקות התהילה אני מתחיל להרגיש שחזר אלי הבלוז, אני חייב לצאת, חייב לזוז אז אני עולה על הטוסטוס ומחליט להפליג לכיוון הבית, חולף על פני מכולת, בית מלון ודואר בלי חלון. על בריאות אני אף פעם לא חוסך אז אני מחליט לעצור שוב בסבן אילבן כדי לקנות חלוק גשם מניילון ששבוי בסניף ומתפלל כמו חוני לגשם שיוציא אותו משם. אני מדווח למנהל הישיר על השינוי בתכניות והיא ממש מזדהה עם מצבי ומדגישה שאם במקרה אצליח לחזור, שאזהר לשבת רטוב על הספה שעלתה הרבה כי ידוע שעל ספה לא חוסכים. בעוד אני מתלבט אם זו פגיעה גדולה מדי במוניטין לרכב על טוסטוס עם משקפת של בריכה וכרס של מציל פתאום מפסיק הגשם, נראה שמציאות התייחסה למחשבה שלי, אולי יש לה לב אחרי הכל, אני עולה על הטוסטוס מרוצה ונוסע הביתה.

באופק נוצצים האורות הרחוקים, מציאות מרשה לי לשמוח רק לכמה רגעים והמבול חוזר בתגבורת רוח ואפלוליות פתאומית, אני רואה את העיירה שלי, לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים ועינב אכן בפתח מדליקה לי את האור אבל רק כדי שאראה את ערימת הקרטונים הריקים שבעברם הכילו מוצרים מלזאדה, אני זוכר שכבר שילמתי עליהם בבאטים ועכשיו משלם גם בנסיעה למאגר הזבל השכונתי. על לאזדה לא חוסכים אז בלי להתווכח אני מקבל את המציאות ומתכנן כבר לסיים עם הזבל, לחזור הביתה למקלחת חמה ולהזמין לי טום יאם חם וחריף ב kpg, וולט הקופאנגנית.

בן אדם חוזר אליה מן הכפור והדבר הראשון שהוא שומע זה "אתה חייב להרכיב הכל היום, מחר באה מנקה זה לא יכול להישאר ככה מפוזר בכל הבית" על נקיון לא חוסכים ולמרות שאני לא זוכר שפיזרתי מאות חלקים קטנים בכל הבית רק מתוך סקרנות מה הגיע, זה לא מה שמנע מהשעות הקרובות שלי להישרף על למיין ברגים ולתרגם תכניות הרכבה בתאילנדית. גם בהרכבה לא הכל הלך לפי התכנית שהם צירפו ולמדתי הרבה קללות בתאילנדית עד שגיליתי שיש המשך בצד השני של הדף, עינב, לזאדה והמציאות, המתנות שלא מפסיקות לתת. אני כבר רואה את הסוף, בורג אחרון בלי כתובת, אני מעלים אותו ומקווה שהוא לא חשוב, מצליח להתקלח ולגלגל בדיוק לפי התכנית וכאחד שלא חוסך על תוכן אני מתיישב מול הנטפליקס לסיים את היום ואת הסידרה הבלגית. "תהיה קצת עם הילדות, קבעתי כבר תכניות עם חברה" אמרו עינב והמציאות באותה שניה, צ'יפס סגור עליך, סטופ כדור הארץ נגעתי באדום.