פרק 12 | עוגיה

"אני רואה את עצמי קטנה ואז גדולה, תביא לי כוס תה" לחשה אליס. אנחנו לקראת סיום של הטיול הגדול להודו ותאילנד ואני מתחיל להילחץ כמו הכובען המטורף, אכלנו אותה, אני חושב לעצמי והולך להכין לה תה לפני שהיא צוללת למאורת הארנב. שעת צהריים ואני עם הבנות על שפת הבריכה הפרטית בחדר בסנטיה בקופנגן ואל תשאלי מה שעובר עלי, כירסמנו חבילה של 3 עוגיות סמיילי ועלי זה לא ממש השפיע למרות שבדיעבד אולי כן כי נתתי לילדה בת 10 לקחת שאטל לחוף ומשם ללכת חצי שעה לבד לסבן אילבן כדי להביא לי חמצוצים. בדיוק כששיגרתי הערכה שגויה שזו עוגיית סרק, עינב הגדולה הסבירה לעינב הקטנה שיש פה בעיה ושאנחנו לא באמת בארץ הפלאות.

לא שמתי לב למשהו חשוד בימים שאחרי העוגיה אבל זה רק כי לא הייתי עירני כרגיל. אחרי שבועיים כשחזרנו לארץ כבר אי אפשר היה לפספס שאליס בדיכאון ולא משנה מה ניסיתי לא עבד, העוגיה העניקה לה חכמה שמספיקה לשנינו והיא כבר לא האמינה לשום פוליטיקה ולא הסכימה להתפשר על פחות מהאמת. העוגיה היקרה בהיסטוריה עלתה לנו בכמה חודשים טובים של שיחות נפש לצלילי סאונד הילינג, חזיונות ותיקשורים עם העולם שמעבר. בין פתיחה בקלפים למסיבות משנות תודעה היו גם תיסכול, כעס, לילות קשים שהייתי לבד ושיכור במיטה, לא משקה ת'עציצים, בועט בחתולה והייתה גם את איילת המטפלת שנתנה את כל מה שהיה לה כדי שנצליח להסתדר בביקור הנוסף בקופנגן. היא לא האמינה לרגע שזה יעבוד ובטח לא חלמה שבהמשך גם נעבור לכאן.

חדר מספר 20 בסוף מסדרון מלא חדרים מלאים ברגשות ומשקעים, מולנו יושבת איילת והיא נראית מאד מודאגת "איך תסתדרו שם?" היא שואלת בדאגה אמיתית. החשש המאומת שלה גורם לה לוותר על הפוזה הממלכתית ואחרי המילים והבכי ששמעה הרגע קשה לה להאמין שנשרוד חודש בתאילנד בלי איש מקצוע צמוד או בלי שאחד מאיתנו "יפול" מצוק. עשרה מפגשים של 550 שקל כל אחד היו נשמעים די יקרים אבל בחשבון מול להחזיק עוד דירה ולשלם מזונות לאישה בזבזנית העדפתי ללכת על אופציה א'. קיבלנו המלצה על איילת וגם לא היתה לנו ברירה אחרי שלורנס, המטפל הקודם, פשוט פיטר אותנו. בריטואל קבוע בדרך לשם דיברנו הרבה ולבשנו את דמות הזוג הרגיש שמטפל בעצמו. שם זה כבר השתנה והפיצוצים בחדר הגיעו לרמות שכבר דאגנו לשלומה של איילת ושלושתינו חלקנו את הממחטות. בדרך חזרה כל אחד הביט מהחלון לצד שלו כאילו כבר התגרשנו וחילקנו גם את הכביש אבל מאחורי הקלעים של המוח עבד וככל שעברו השעות מהטיפול השווינו טמפרטורות והתקרבנו. יכול להיות שהצחוקים שלנו על המבטים המופתעים והרמת הגבות של איילת שחשבה שכבר שמעה הכל חיברו ביננו ועזרו לאיחוי. אני חושב שהטיפול עזר לי ואני מקווה שהטיפול עזר גם לה, לאיילת.

מלכתחילה זה היה יומרני לצאת לטיול של חודשיים במזרח כדי לנסות לאחד שני שיחי אגו בעונת ליבלוב הפרינציפ, שיחים שהפכו קוצניים, מדושנים במשקעים ודמעות של עשר שנים שגרמו להם לצמוח לכיוונים שונים. מתוך חוסר הבנה מוחלט שיערנו שנמצה את יצר המזרח בחודשיים האלה ונוכל לחזור לשיגרה אבל המסע הפך למסע פנימי מתובל בעוגיית חלל ששלחה אותנו לתנור לאפות טיול נוסף שתפח להחלטה לעבור לאי הקריסטלים. העוגיה ופירוריה הזכירו לאליס שהיא אוהבת אותי ולמרות שאני שמן פולט גזים עם זבן זקן שמרטיב בלילה היא הזמינה אותי להצטרף לארץ הפלאות. נזכרתי שגם אני אוהב אותה למרות שהיא יודעת להיות מעצבנת ויכולה לצאת סתומה ברמות לא הגיוניות, למרות שהיא מכינה אוכל רק לעצמה, משאירה אותי ישן בסלון ועוברת למיטה בלי להגיד ולמרות שהיא מעודדת אותי לעשות דברים מסוכנים רק בשביל חומר לסטורי, למרות הכל היא אליס ואני הכובען המטורף ורק יחד ננצח את מלכת הלבבות. היא ראתה הכל כל כך נכון, הקירות רעדו שדיברה, Ooh yea אז הסכמתי לצאת למסע הדמיוני הכי אמיתי שיש. גם לי נמאס שאנחנו שותפים לדירה שרושמים את השם על המוצרים במקרר, חופפים בבית שעה ביום ומתוכה רבים שעה וחצי, אני רוצה להרגיש רצוי גם בבית, אני רוצה זוגיות (יחסית) נורמלית ואני לא רוצה להתגרש.

פעם מישהו סיפר לי "התגרשתי, אני חי עם מישהי ולא רק שאני לא גר עם הילדים שלי, אחרי חודשיים היא כבר הביאה לי את העצבים באותה מידה", בום, הארה, אין זוגיות טובה יותר כי מישהי אחרת תהיה טובה יותר, יש זוגיות טובה יותר כי מחתימים כרטיס כל בוקר לעבודה בלטפח אותה, וכמו לעבודה, לפעמים לא בא ללכת אז מקללים את הכושלאמא של הבוסית אבל מתייצבים ועושים מה שצריך ומבינים שנישואים הם לא קומדיה רומנטית, הז'אנר הוא דרמת אימה שבסופה כולם מתים וכדי לעבור את המסע שמוביל לשום מקום צריך לחלוק פופקורן ולהחזיק ידיים בקטעים המפחידים ואולי אפילו לעצום עיניים מדי פעם, העיקר להנות מהסרט ולעבור אותו ביחד. ושלא תטעו, אם הסרט ממש גרוע ואתם סובלים אז צאו, תחליפו אולם אבל רק תנו צ'אנס, העלילה תמיד יכולה להשתפר והסוף יכול להיות טוב.

רק לפני שנתיים ישבתי שבור מול הבריכה במלון דירות במרינה בהרצליה מדמיין לעצמי איך את קמה בבוקר בלעדי, שוטפת פנים, רעננה. הרבה דברים עוברים בראש, השעה תשע בבוקר ואני מחכה להן עם בקבוק זירו ועוגיות אוראו, מכבה את הסיגריה השלישית ברצף כשהן נכנסות והבנות רצות אלי כמו באבא גנוב, ואני באמת גנוב, איך יכולתי לעזוב את הבית ולהשאיר אותן לבד. אני מזכיר לעצמי שלא הייתה ברירה הפעם ועוצר את הדמעות כשהן מחבקות אותי. הן קופצות לבריכה, אני כבר לא יודע מה להגיד לעינב ולרגעים אני שוכח שאני אמור להיות בצד שלי וממליץ לה לעזוב את החרא הזה שעובד כל לילה ועוד עושה פוזות. "את אדם יפה, זה לא מגיע לך" אמרתי ושאבתי עוד שאכטה כמו הזחל על הפטריה. "אידיוט נראה לך שאני רוצה לגדל שתי ילדות לבד?" עינב חשפה חולשה בהגנה וכמו פוליטיקאי מכרתי הבטחות שהחזיקו שנתיים עד הטיול הגדול שבו העוגיה הזאת חשפה הכל ובערמומיות היא הובילה אותנו עם מפתח הזהב אל הגן הקסום בממלכה התאילנדית. ספייס קוקיז זה טעים ואפילו נחמד, אבל חפשו סוג מתאים, עדיף לא אלו בצורת סמיילי שארוזות בשלישיות עם סמל של עלה ירוק וטלפון של עורך דין לגירושין.

אחר הצהריים רומנטי בקופנגן, בזוגיות צריך לעבוד אז יצאתי לעבודה. החלטנו ללכת על יין כי בפעם הקודמת לחצנו על אקספט קוקיז ויצאנו מזה אחרי שלושה חודשים פחות החסכונות בתוספת מה שיעלו הפסיכולוגים לילדות בעתיד. אני נגרר אחריה מידלדל, ביד ימין ג'וינט מעוך ומזיע, בשמאל בקבוק יין פושר ועל הכתף פאוצ' של גיל הזהב. אליס והמחצלת צועדות לפני כעוסות מזה שאני שמן שמחפש קיצורים ואני ממשיך להגיד ש "הכל טוב, עשרים שנה שאני עובר בקיצור הזה", הילדות תחת שמירה של טאטא שקיבלה אישור להגיב בצורה לא פרופורציונאלית והיא צוידה בשוקר מלאזדה ולמקרה של הפסקת חשמל גם ב 2 מטעני גיבוי שרונן ושחר קנו לנו לדרך מתוך היכרות עם הסחורה שאני מגדל, אנחנו מגיעים לקצה השביל, משהו השתנה בעולם ואני יכול להישבע שפעם הייתי עובר בחור הזה בחומה די בקלות. "הבנו שטעית, אני לא עוברת פה גם עם כף נעליים, אפשר לחזור מהדרך הנורמלית", אומרת לי אליס בכעס שהבהיל את העורב שעבר מעלינו והוא הרביץ פרסה ונעלם. "אולי את רוצה עוגיה? תהיי קטנה ותעברי" עניתי לה בחיוך מפייס, חטפתי מחצלת לפנים והתאדיתי כמו צ'שר החתול השמן כשרק החיוך הדבילי נשאר תלוי לבדו באוויר.