פרק 24 | מטאליקה

חמישים אלף איש בפארקן סטדיום, אלי, בינדר ואני שיכורים כמו אירים בסיינט פטריק. ההופעה לקראת סיום ובדרמטיות מטאליקה מתחילים לנגן את "enter sandman" וזורקים אל הקהל כדורי ים ממותגים ענקיים. בינדר מזיע ומלוכלך קם מהרצפה ומסיים סשן של חצי שעה על הברכיים עם גיטרה בלתי נראית, הוא מסתכל לנו לתוך העיניים במבט מזוגג, צורח בטירוף "אני מביא הביתה כדור!" ורץ אל תוך המון אירופאי חסון חובב האבי מטאל וכת השטן. באפליקציה על ריכוזי פעילות אנטישמית כל הסימונים האדומים היו בפארקן סטדיום ובכל זאת הננס הפולני יצא להילחם בויקינגים ללא מורא תוך כדי צעקות "never again". בצורה אירונית המשפט הראשון בשיר הוא "say your prayers, little one" והוא באמת היה זקוק לתפילה הקטנצ'יק הזה.

אפשר היה להבין לאן זה הולך כשבערב הראשון במלון בשדה כבר טיילנו מסטולים ושיכורים בלובי ורכשנו את כל המאפים שבויטרינה, מלוחים ומתוקים כאחד. לאחר פעמיים שיצאנו לעשן בכפור החלטנו לחזור לחדר נטול החלונות ולהפוך את השירותים לפינת עישון, מדי פעם פתחנו את המים באסלה כי בינדר אמר שזה שואב את העשן, כנראה התבלבל עם מטוס. בדירת האיירבינאנבי שהגענו אליה ביום השני כבר היו חלונות שאפשר לפתוח וגלאי עשן שאפשר לניילץ ולעשן בלי לחפש אחד את השני כמו דייט בחשיכה, הבעיה הייתה שבקומה השלישית הרוח חזקה והחלונות נטרקו ונפתחו כמו בסרט מגרש השדים, חיפשתי משהו כבד לעצור את החלון ובחרתי בראוטר אירופאי כבד שתוך פחות מדקה התעופף מקומה שלישית אל רחוב הומה תיירים, רוכלים, אנטישמים ויונים. השארתי את אלי ובינדר עם פה פעור ויצאתי אל הרחוב כמו תייר תמים כדי לבדוק את הנזק ולהתנער מאחריות, מצאתי אותו קצת פצוע ובעיקר המום, ראוטר ויקינגי, חזר לעבוד מיד. בערב הגענו לפאב לראות משחק כלשהו של אנטישמים נגד אנטישמים ביורו. עשרות צ'ייסרים וערימות פיינטים נערמו על השולחן ועוד לא הגיעה המחצית. אני זוכר הבזקים של שיחה עם טורקי שהתפתחה לכיוון רע ושני סלמונים שהתנצלו על ההחלטה המדינית של נורבגיה, התמונה הבאה היא תור לפיצרייה ואת בינדר צועק "שני מגשים, תביא שני מגשים" וזהו, התעוררתי על הספה לבוש גרביים תחתונים וכובע גרב, לידי אלי ישן בישיבה עם מעיל מחבק בקבוק ג'ק דניאלס ונעל, על השטיח בינדר ישן על הגב מחזיק משולש פיצה ביד אחת וג'וינט ביד השניה, ויש עוד הופעה בערב.

הבלבול מהמוות של אבא והטיסות שעברתי בין מחשבות, איזורי זמן ומטבעות מקומיים רק התעצם בקופנהגן שהשמש שוקעת בה רק ב 22:15 וזורחת חזרה כבר ב 3 לפנות בוקר. תוסיפו לזה מלא ג'ק דניאלס וג'וינטים עם חברי ילדות מגיל 13 שתשעים אחוז מהזמן צוחקים, מפליצים או מדקלמים את הסרטון האלמותי של "fuck you Tony" פלוס שתי הופעות נוסטלגיות של מטאליקה ואפשר כבר להבין את אופי הטיול. אין שום דרך לנחש כמה עלה לנו הסיבוב הזה בקופנהגן, לפני שנה וחצי קנינו את הכרטיסים להופעה ומאז טיסות, מלונות, עוד טיסה, עוד לילה במלון שאיכשהו שכחנו, עקיצה ידועה מראש בטלגראס חו"ל ועוד טיסה, חיובי אשראי, ביטים, משיכות בכספומטים, דולרים שנסעתי איתם ואיכשהו חזרתי עם יורו ופאוץ' מלא מטבעות dkk שכל 3 צהובים שם שווים אלף באט. אקדח המחירים הדני לא מכיר עשרות ויחידות ולא משנה מה קונים הוא יורה מעל 400 דראכמות או איך שלא נקרא המטבע שלהם. יקר שם כמו באגדות ואחרי זמן קצר מאד פשוט ויתרנו על המתמטיקה ועברנו לפרי סטייל בסגנון אוליגרכי למרחקים קצרים. כדי להגיע למסקנות צריך שיתוף פעולה עם הטכניון ונאסא ואת האמת, עדיף לא לדעת ולהעכיר את הכיף שהיה לנו, סיכמנו שלא מחשבים הוצאות וזוכרים רק את הרגעים היפים. אם יש עולם הבא אז מגיעים אליו בלי כלום, גג טלית, ממילא המטבע שם אחר וצ'יינג'ים יש רק בגיהנום. להשאיר ירושה זה נחמד אבל לא חובה ולפעמים זה גם עושה בעיות וריבים במשפחה. אצלנו לדוגמה כבר בשבעה התחילו ריבים על אוסף הוינטג' היוקרתי של אבא עד שדוד יוסי קיבל סמכות לברור מטעם בית המשפט ואחי קיבל מברגה, אני קיבלתי סט בוקסות ואחיות שלי קיבלו מברג פיליפס ושקית ברגי פח-פח כל אחת, אני מקווה שהן יהיו חכמות ולא יבזבזו הכל מהר.

כל השיח על הפרו פלסטינים והאנטישמיות הגואה באירופה גרם לנו להגיע נחושים "לא נעלה על הרכבת ללא מאבק" והיה סיכום שלא מתחילים עם אף אחד אבל אם מישהו עושה לנו בלה חדיד אנחנו מפנקים אותו כמו שחדיד אוהבת. כבר בצהריים הראשונים עמדנו שלושתינו בכיכר המרכזית בקופנהגן, תוקעים נקניקיה עטופה בייקון עם בירה קרה ומביטים אל המיצג המכוער שקורא לשחרר את פלסטין ומאשים את ישראל ב "75 years of genocide". די קר אבל הז'קט פתוח כדי שיראו את השרשרת עם המגן דוד ואני מביא עוד סיבוב בירות כדי להרטיב את הגרון בזמן ההתייעצות אם כדאי להגיד להם שזה כבר "76 ' "years of genocide אם הם רוצים לנהל דיון אז שידייקו במספרים. החלטנו לוותר על העימות הנמנע וללכת בהמלצת מנור לאכול ב"gasolin grill" בתחנת דלק מקומית. ההמבורגר היה מדהים ואם לא היינו צריכים להיכנס למטרו ולעבור 2 תחנות כדי להגיע לתחילת התור היינו הולכים על עוד סיבוב. סיימנו לאכול את שאריות הצ'יפס וגירדנו מתחתית השקית קליפות תפוחי אדמה כמו הסבים של אלי ובינדר ועם כל הרצון לסיגריה אני נזכר שעדיין מדובר בתחנת דלק ויהודים וגז באירופה זה לא שילוב טוב. אני מתרחק, מדליק סיגרייה שעולה בדנמרק כמו פקט בתאילנד ומהרהר על מהות החיים ואיך פאקינג לא הזמנתי עוד המבורגר כשעוד הייתה לי הזדמנות. מולי עומדים שני בחורים גדולים ואחד מהם מסתכל עלי. אנטישמי מנוול, חשבתי לעצמי ותוך כדי שאני חושב לעצמי הגזע הארי הזה התחיל להתקרב אלי. למרות שלא היה לי סיכוי הוצאתי את הידיים מהכיסים וניסיתי להיזכר במובים ש tim ניסה ללמד אותי במואי תאי. כמובן שהאיש רק רצה אש כדי להדליק ג'וינט והוא היה האנטישמי הכי נחמד שפגשתי, קבענו לשתות משהו בהזדמנות ונפרדנו כידידים.

אין כדור ואין בינדר, מטאליקה מתאימים שיר למצב ומתחילים את "seek & destroy" שמעודד אלימות, אני רואה שאלי מדבר בטלפון ומסתכל עלי מודאג, "בינדר הולך מכות איפשהו" הוא מעביר את המידע, אני מרים את הראש ורואה עשרות אלפי ראשים וביניהם אמור להיות בינדר, בקושי מטר שישים ואפילו שיער אין לו. אנחנו מחליטים שעדיף לחכות בנקודה הקבועה ליד הבר כדי לא לאבד אותו לגמרי כי גם בלי לקבל מכות הוא לא חזק בהתמצאות במרחב. בינתיים הספקנו להתחבק עם איראנים, לשתות עוד בירה ולהסתכסך עם שני בלגים כשלפתע ראינו כדור ים מפונצ'ר מגיח מתוך ההמון וככל שהוא התקרב גילינו שבמרכז הכדור נמצא בינדר כמו גרעין של אבוקדו. שמענו בשקיקה את סיפורי הגבורה של בינדר על הקרב האכזרי שהסתיים רק כש "כמו יהודי טוב נתתי לו שטר של 200 ואמרתי לו i dont have power to fight, please take the money"". כל הדרך חזרה חיפשנו את הבלגים האנטישמים והחזקנו לבינדר את היד בתורות כדי לא לאבד אותו שוב. ליתר ביטחון נתתי לו 200 קרונות ופתק עם השם שלו והשם של המלון. במטרו השומר דרש שנקנה כרטיס גם לכדור, הסברנו לו שבינדר "מיוחד" והוא האמין בקלות, נתן לנו כרטיס מוזל והושיב אותו ב"prioriti seats" . בבוקר שאחרי נפרדנו בעצב ויצאתי אל המסע הביתה לקופנגן, הגיע הזמן לתת לתקופה הזאת לחלחל, סיימנו את מפגש שלושת הקופים, אני לא רואה, אלי לא שומע ובינדר לא מבין, "sad but true".