פרק 11| שייכות

מסיבה בסאמר סולט על החוף, יצאנו לכוס יין והערב הסלים כשקמנו מהפופים ועברנו לציסרים. לא מצאנו את המלצר אבל ככה התאילנדים, טוב להם כי הכל בצ'יל ויהיה בסדר. ברחבת הריקודים מלא ג'יימס דינים עם מלא קוביות בבטן מחפיצים את גופם בלי חולצה ובלי בושה בריקודי פיתוי לצלילי מוזיקת טכנו מעגלית. ברקע עץ קוקוס ותחתיו עינב מתרועעת עם הפז"מניקיות של האי שמספקות לה חומרי בעירה כדי לשרוף לי עוד כסף. אני משתעשע בסטטיסטיקה של האגוזי קוקוס על הראש, נושא תפילה ונזכר שהבנות לבד בבית ועד עכשיו לא שמענו מהן, כנראה שהצלחתי לייצר אפקט הרתעה או שהן בעיצומו של נזק לרכוש. אני נשען על הבר במגניבות של אל באנדי ומנסה להזמין בירה כבר יותר מעשרים דקות בלי היכולת לקלל ברמן או את נועם שתעלה עוד צוות. המרפק כבר נרדם לי והקנאה בתאילנדים ש "הכל בצ'יל ויהיה בסדר" מתחלפת ל "בני זונות אלה, לא יודעים לעבוד". יש לי זמן לבחון את השטח ואני עושה לקוח סמוי, שולחן 4 מרים את היד כבר שעה ושולחן 12 חייב פינויים, אני מחזיק את עצמי לא להיכנס לבר לתת יד או לפטר את קונג האחמ"ש אבל נזכר שאני אורח כאן, אני עוד פרצוף מתוך מיליוני הדמויות שעברו ויעברו כאן, לא יודעים מה אני שווה או חושב שאני שווה והעובדים לא חייבים להקשיב לי, פה אני לא הבוס.

כל אחד רוצה להיות ג'יימס דין, גם קונג האחמ"ש רוצה שיגידו לו שכלום לא אותו דבר בלעדיו, יכשכשו בזנב כשהוא בא ויעשו חרקירי כשהוא הולך. יש גם את אלו שלא אכפת להם מה חושבים עליהם ועושים מה שבזבן שלהם, אבל זה רק בגלל שהם מנסים להשתייך ל "אלו שלא אכפת להם מה חושבים עליהם ועושים מה שבזבן שלהם". בכל מקום אנשים רוצים להרגיש שייכים לקבוצה מסויימת, זה פחד טבעי מבדידות שזור בצורך בסיסי להיות חלק מלהקה, אנחנו מתאימים את עצמנו לסביבה המבוקשת וקונים בהתאם צעיף של בית"ר או קושרים כאפיה על הצוואר, יש את אלו שעוברות למנומר ופרלמנט ארוך, יש כאלה שמתחדשים בהארלי ויש שמורחים איפור גותי, ואני? אני נותן מובים בלי חולצה בסאמר סולט, מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.

זה משתנה, אבל לאט, ומשנה כל כך מעט ואני מנסה תמיד לזכור ששייכות, כמו כל תחושה, היא בחירה ויצירה שלי ואם ממש ארצה אוכל להרגיש שמח או שייך ממש כמו דוד יוסי, 168 קילו יוסי עם חובות של מיליונים שנחפרו באופטימיות חסרת אחריות ועדיין האיש סוחף כל קהל כמו ג'יימס דין ומזמין זרים לפיתה עם קבב ב 50 שקל האחרונים בארנק. כשהיינו באירוע משפחתי בשנת האבל של סבתא מרים, הושיבו אותנו מחוץ לאולם, הגדולה שלי לא הבינה ושאלה "למה כולם ביחד בפנים ואנחנו לבד בחוץ?" יוסי ענה לה "לא כפרה, כולם לבד בפנים ואנחנו ביחד בחוץ". יש דרך להסתכל על כל דבר והאופטימיות של יוסי עזרה לכולנו להסתכל על הכל קצת אחרת ועזרה לו להפוך תוך כמה שנים לג'יימס דין רזה וחתיך שלא חייב שקל לאף מניאק.

אחד הפחדים הגדולים היה שהילדות לא ימצאו חברות ויהיו לבד, אחריו ברשימה היה הפחד שאני לא אמצא חברים ואהיה לבד, לעינב לא דאגתי לרגע, היא מתערבבת כמו אייס קפוצ'ינו של בוקר בסיקרט ביץ' ומככבת בקבוצת הוואטסאפ המקומית "עפות על האי". הבנות השתלבו ותוך פחות מחודש לכל אחת יש כבר בסטי והן מרביצות סליפ אובר אפילו בסקול דיי, עינב חוזרת מכל שיעור יוגה עם חברה חדשה והמלצה לשיעור יוגה טוב יותר ואני בכלל שוחה לבד עם אטמים ומשקפת כמו אבו נפחא, סופר בריכות ומדמיין איך כולם צוחקים עלי מלמעלה, אחת לכמה דקות אני עוצר להפסקת שיעול ומגלה שאני הרבה פחות מעניין מהזקן עם החוטיני והביצה הסוררת או מנערת הפיתוי האוקראינית של זלנסקי שנראה ששכחה את הבגדים בבונגלו. משם אני חוזר לחדר הבריחה שעינב הקימה בבית ומתחיל לנסות לפצח את המשימה היומית, זו הסיבה שרוב החברים שלי כאן הם פועלים תאילנדים שעבדו פה ונקשרנו, פעם בכמה ימים אני מחבל בחשמל רק כדי שמאן יבוא לשתות איתי קפה ומהפרופיל עם הקפה בשעות בין ערביים אני לרגע יכול לחשוב שזה בינדר.

גם בישראל לא תמיד הרגשתי שייך, בצבא הרגשתי כמו קיטבג ולמדינה התחלתי להתחבר רק לאחרונה כמו לקטנה, ועדיין יש לי מלא מה להגיד עליהן ושתיהן מקשות לי על החיים, לפחות הקטנה רק בת 8, עוד יש לה סיכוי להשתפר. הייתי פעיל בחבר'ה עד שהחבר'ה הודיעו לי שאין דבר כזה חבר'ה, אצל ילד דבר כזה יכול לגרום לנזק, מזל שאני מבוגר אז לקח לי רק שלוש שנים להתגבר. מבין השותפים אני הכי מבוגר והכי פראי והם מפחדים לפנות אלי לפני אחת בצהריים ולבית שנים רבות הייתי מגיע כמו ג'ינה רק לישון ולאכול שאריות בין עבודה לעבודה, הנוכחות שלי הייתה נטל ועינב הייתה מסדרת אחרי בחוסר רצון ומתלוננת על כמה אני מלכלך/ מרעיש/ לא זהיר/ מסריח מאלכוהול/ מסריח מסיגריות/ סתם מסריח. רק אחרי הסכמי משבר 23 לאט לאט עינב הפסיקה לפתוח שמפניות כשאני יוצא לעבודה והתחילה לשמוח שאני נשאר בבית. בבר לרוב הרגשתי שייך, מכיר את כולם וכולם אותי, הצוות דואג לי יותר מלשאר ואני בוחר איזה שירים ישמעו, אבל גם שם הספיקה לי לקוחה רעה אחת שתדבר אלי כמו שרק לקוחה רעה יודעת ואני מתכנס לתובנה שהשייכות הגדולה שלי היא רק כדי לשרת אותה.

אני מצליח לקבל בירה ומוותר על הנסיון להסביר לקונג האחמ"ש שיש לי שולחן פתוח, אני נותן לו 100 באט הוא מביט עלי כמו גיזמו כדי לקבל טיפ, "אתה יכול ללטף לי את האפרוחים אם אתה רוצה כי הם בקעו אחרי חצי שעה שאני דוגר פה על הבר", אני מסיים לחשוב, מחייך ונותן לו 20 באט, יאללה שישרף עם השני שקלים האלה. מרביץ את הבירה בשלוק וחותר למגע עם עינב לסיום הערב. האוטם הריאתי שלי זועק לעזרה כשאני חוצה את הרחבה עם הבטן בפנים, אני מסמן לעינב עם הגבות לכיוון הטוסטוס ותאילנדי בתהליך חשב שאני עושה לו עיניים והתקרב אלי אופטימי ומחייך. אחרי שהחלפתי טלפונים עם התאילנדי נסענו לסבן אילבן ובאמצע הטוסט נזכרתי שלא שילמתי את החשבון של השולחן. עינב כמובן רצתה לנצל הזדמנות ולחזור למסיבה, "הכל בצ'יל ויהיה בסדר" אמרתי לה והזמנתי מיד עוד טוסט על חשבון קונג האחמ"ש, נקמה מגישים חמה.